חוק ההלוואות
מדובר בתביעת לשון הרע בגין קללות וגידופים ("גנב", "רמאי", "נוכל", "שקרן", "בן זונה"), שלפי טענת התובע הוטחו בו על ידי הנתבע, בפרוזדור בית המשפט לענייני משפחה, בעטיו של הליך משפטי, בו מייצג התובע את שני בניו של הנתבע, המסוכסכים עמו ועם אחיהם, בנו הנוסף של הנתבע.
התובע טוען כי הקללות והגידופים נאמרו על ידי הנתבע בהזדמנויות חוזרות ונשנות. תחילה הבליג, עד שהגיעו מים עד נפש, כאשר חרף התראה כי אם הדבר ישנה יגיש התובע תביעה, המשיך הנתבע בדרכו.
התובע טוען כי הנתבע הוא "שור מועד", שאינו בוחל בדבר, ואשר גם את השופט שדן בתיק בבית המשפט לענייני משפחה, קילל וגידף באמירות כגון: "יא רמאי, שקרן, יא בן זונה, שהשם יקח אותך, יא זבל".
בגין נזקיו תבע התובע פיצוי סטטוטורי ולחילופין גלובלי, בסך של 200,000 ₪.
הנתבע טוען להגנתו כי לא אמר את הדברים המיוחסים לו, כי התובע מנסה באמצעות התביעה לרפא את ידיו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה וכי כך או אחרת, עומדת לנתבע הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965.
בקדם המשפט הראשון שהתקיים היום, הסכימו הצדדים להמלצתי, למתן פסק דין בפשרה ללא נימוקים, כמפורט להלן:
"בית משפט: אני מסכם אם כך את תנאי ההסדר. בית המשפט יתן פס"ד בפשרה ללא נימוקים, על יסוד החומר הקיים וסיכומים בעל פה של מספר דקות בודדות כל צד. בימ"ש יהיה רשאי לחייב את הנתבע לשלם לתובע 2,500 ₪, או 7,500 ₪, או כל סכום שבין הסכומים הנ"ל. כמו כן בימ"ש יהיה רשאי לקבוע שכל צד נושא בהוצאותיו או לחייב את הנתבע בהוצאות שכ"ט ובסכום האגרה שלא ניתן להחזר, יתרת האגרה תוחזר ע"י המדינה.